הוראה בצוואה בדבר שריפת גופה ופיזור האפר – פסק דין

שריפת גופות נפטרים – עמדת המשפט העברי והדין הישראלי

עמדת המשפט העברי

" [...] המשפט העברי אוסר על שריפת גופות נפטרים [...] משני טעמים: בפן החיובי, קיימת חובה לקבור את המת – אף בניגוד לעמדה שהשמיע בחייו: "האומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו. אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בעל כרחו [...] אפילו מי שאין לו ממון שצוה ואמר אל תקברוהו – אין שומעין לו" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמח סעיפים ב-ג; ראו גם בג"ץ 6167/09 אבני נ' מדינת ישראל (18.11.2009) [פורסם בנבו] פסקה ז' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (להלן: עניין אבני)). בפן השלילי, שריפת גופות נתפסת "כניוול למת וביזויו" ואסורה גם מטעמים נוספים (להרחבה בעניין זה ראו מיכאל ויגודה "לשרפת גופות בהלכה ובמשפט: 'לנפש לא יטמא בעמיו'" פרשת השבוע 250 (התשס"ו); פסיקת הרב דוד צבי הופמן, ממנהיגי יהדות גרמניה במאות ה-19 וה-20, בשו"ת מלמד להועיל, חלק ב, סימן קיד (מהדורת פרנקל 123))."

 

עמדת הדין הישראלי

"[...] הדין הישראלי אינו שולל את חירות הפרט לסטות מהוראות המשפט העברי במצבים שונים ומגוונים. יישום של האמור בא לידי ביטוי בעניין אבני, על שני גלגוליו. בפסק הדין הראשון נקבע – תוך שאיבת השראה מן המשפט העברי – כי השלכת גופה למאכל חיות מנוגדת לתקנת הציבור ולכבוד האדם. אולם, כפי שהבהרתי בגלגול מאוחר של אותה פרשה, אין לראות בקביעה זו משום שלילה קטגורית של חוקיות כל "צורת אי-קבורה"; אדרבה, כל פרקטיקה שכזו – דוגמת השלכת גופתו של נפטר לים – מחייבת בחינה נקודתית, תוך עריכת איזון בין החובה לקיים את רצון המת ושיקולים של תקנת הציבור וכבוד האדם – כל זאת, על רקע הדין הקיים (עניין אבני השני, פסקה 6). דברים אלה יפים גם ביחס לפרקטיקה של שריפת גופות נפטרים – כאשר המשפט העברי עשוי לשמש לעיתים כמדריך, אך אין בו כדי להכריע בכל עניין. כפי שנפסק על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה –

"הפן הדתי של ערך זה מקרין לתוכן החוקתי של כבוד המת, אך הוא אינו תוחם את היקפה של הזכות החוקתית, ואינו מגדיר את מרחב ההגנה הניתן לה" (עניין אלאקסא, פסקה 157).

לאחר העיון, הגעתי למסקנה כי יש ממש בעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה – כפי שהוצגה בפנינו ובפני הערכאה הדיונית – ועל פיה, אין בדין הנוהג כל איסור על שריפת גופות נפטרים. אכן, ראוי היה כי הסוגיה הרגישה של הטיפול בנפטרים תוסדר בחקיקה (ראו עניין אבני, פסקה ה). אולם בהעדר הוראת חוק המחייבת קבורת גופות, או אוסרת על שריפתן, עקרון החוקיות מלמד שאין כל מניעה לפעול בדרך זו.

כמובן, בית המשפט – ולא היועץ המשפטי לממשלה – הוא המכריע בפרשנות החוק ובקביעת המצב המשפטי הקיים. עם זאת, במקרה דנן נדמה כי יש להעניק משקל לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה אשר סבור כי שריפת גופות נפטרים אינה מנוגדת לתקנת הציבור. ראשית, אין איסור בחוק על פרקטיקה זו. שנית, מסתבר כי שריפת גופות נפטרים אינה בגדר "חדשים מקרוב באו", וכי הערכאות שנדרשו לנושא במהלך העשור האחרון שבו ומצאו כי אין אינטרס ציבורי מכריע היוצר איסור על פעולה זו. בהקשר זה, נפנה להכרעותיהם של כב' השופט מ' סובל (בש"א (מחוזי י-ם) 4230/06 פריד נ' רוזן (28.12.2006), פסקה 4), וכב' סגן הנשיא ג' גינת (בש"א (מחוזי חי') 6082/08 פרקש נ' שרף (7.4.2008) [פורסם בנבו] פסקה 6), אשר התירו שריפת גופות נפטרים. עמדת היועץ המשפטי לפנינו איננה בגדר חידוש, ואף היא ידועה. בנסיבות אלה, ובהעדר איסור בחוק, נראה כי כדי להביא לתוצאה של איסור על שריפת גופות נדרשת חקיקה מפורשת של הכנסת."